מתוך הרגל אני הולכת על המדרכות, אבל שלל האופנים שדוהרים בכביש מזכירים לי שהיום אפשר לצעוד גם על הכביש. ביום חמישי מס' 2 שאל אותי למה קוראים ליו"כ "חג האופניים". השאלה שלו הביאה אותי לתהות האם טוב שמכוניות לא נוסעות ביו"כ או שאולי עדיף שיו"כ יהיה כמו כל שבת אחרת, שבה הדתיים וחובבי המסורת עסוקים בשלהם, וכל השאר ממשיכים בחייהם כרגיל. האם המנהג הזה של רכיבה על אופניים ברחובה של עיר, שעבור כמה ילדים מהווה את כל התוכן של יו"כ, עדיף על פני מכוניות נוסעות? האם הוא מדגיש את קדושת היום או פוגע בה? ברמה האישית, אני חייבת לומר שהשכן האדיוט שבחר לעשות על האש אתמול בערב פגע ברגשותיי הדתיים הרבה יותר מאותם ילדים חמודים על אופניים, אבל עדיין אני לא ממש מתחברת לאופן שבו הרכיבה על אופניים הופכת לעיקר היום, עד כדי חלוקת עצות לרכיבה נכונה בעיתונים. איפה הימים שבהם תזונאית משביתת שמחות נתנה לנו טיפים לצום קל…

אני מנסה להגביר את קצב ההליכה שלי כדי להספיק לתפילה בזמן. לא יודעת איך השתכנעתי לצעוד בסופו של צום  כ-20 דקות רק כדי לשמוע את אבא שלי מתחזן בתפילת נעילה. אולי כל המתים שמהם נפרדתי השנה שיכנעו אותי שצריך לנצל כל הזדמנות בחיים כדי לבלות עם ההורים ולצבור זכרונות טובים. אני לא רוצה למצוא את עצמי מצטערת אח"כ שלא הספקתי לשמוע אותו מתפלל. מחשבה קצת פאטליסטית ליום הדין, אבל הולמת בהתחשב בנסיבות ובתוצאות בדיקות הדם שקיבל בערב יו"כ.

בדרך אני עובדת ליד 2 בתי כנסת מרוקאיים. צדקו אלה שאמרו שהתפילות שלהם יותר יפות מהתפילות האשכנזיות. בזמן שאצל האשכנזים שרים בעייפות מנגינות מעט עליזות, אצל המרוקאים התפילות נצעקות בקול גדול ובמנגינה קורעת לב. כנראה שהאשכנזים לא ממש מרגישים צורך להתחנן. הם עוד לא סגרו את החשבון עם אלוהים מתקופת השואה. הוא עוד חייב להם. במאזן הייסורים לאשכנזים יש פור שיספיק להם לעוד כמה ימי כיפור טובים.

ממש ליד בית הכנסת הקטנה סוף סוף מסיימת את הפיתה עם הנקניק. אין יותר ריח מגרה. הכול שקט ורגוע. הולכת עוד 2-3 צעדים נטולי ריח, ואז פתאום מכה בי ריח של גויאבות. כנראה שבאמת הייתי ילדה רעה במהלך השנה האחרונה, ומישהו למעלה החליט להתעלל בי לקראת סוף הצום.

מגיעה לבית הכנסת ברגע האחרון, מעולפת מרוב רעב וריחות. פותחת את המחזור ומנסה להתרכז. "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר. בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר. כִּי פָנָה יוֹם"

דרדסית

ככה אמא שלי נוהגת לקרוא לי, כשהיא מתעלמת מהעובדה שהיא גבוה ממני בסך הכול ב-2 ס"מ. אני הכי נמוכה בבית, ולמען האמת זה לא ממש מפריע לי. עדיין על עקבים אני מרגישה הרבה יותר אלגנטית, הרבה יותר בטוחה בעצמי, הרבה יותר גבוהה.

מאז שנקעתי את הרגל אני לא מצליחה להסתובב על עקבים. כבר חודש אני מסתובבת בנעלים שטוחות ומכוערות להפליא. זה נוח מאוד, אבל זה משנה את זווית הראיה שלי על העולם שמסביבי. זה שיעור מעניין בענווה לגרום לאדם להיות נמוך פיזית בכמה ס"מ ממה שהוא רגיל להיות.

הפשטות שבבורות

יש מישהי מהשכונה שאני מאוד מחבבת. חלק מילדיה הם בגיל של חלק מילדי, וכך יצא לנו להכיר. מדי פעם אנחנו נפגשות בגינה, וחולקות ביננו אחוות מבוגרות (שאר האמהות בגינה צעירות ממני בעשור ויותר, וככל שאשתדל לא אצליח למצוא נושאי שיחה משותפים עם מי שגדלה על ערוץ הילדים ולא על קישקשתא). ומכיוון שהיא אמא ותיקה וחכמה ממני, מאוד כיף לשמוע את התובנות שלה בנושאי גידול ילדים.

בשבת שעברה ראיתי אותה מרחוק בגינה ונופפתי לה לשלום בעליזות. כמה דקות אח"כ בעלי סיפר לי שבעלה מאוד חולה. כנראה בסרטן. הלוואי שלא הייתי יודעת את זה. עכשיו אתקשה לזייף את אותה טבעיות של הניפוף העליז מלפני שבוע. בכל פגישה איתה אנסה להיות הכי טבעית שאפשר, ככל הנראה בלי שום הצלחה. והאפשרות השניה של לדבר על זה בצורה גלויה לא באה בחשבון, כי ניחנתי בעדינות של פיל, ולא אצליח לצלוח את השיחה הזאת בעדינות ובאמפטיה הדרושים. הכי טוב היה לא לדעת, ולהמשיך להתנהג כרגיל, כאילו שכלום לא קרה.

אינטואציה אמהית

אני מאמינה קטנה מאוד באינטואיציה. יצא לי כבר כמה פעמים להתרשם (לחיוב או לשלילה) מאדם ולגלות אחרי הכרות עמוקה יותר שהרושם הראשוני שלי לא היה שווה כלום. לכן למדתי להתעלם מהאינטואציה שלי, להניח אותה בצד ולנסות להכיר אדם לעומק לפני שאני שופטת אותו. עדיין, כשזה מגיע לילדים שלי אני מסוגלת לחוש מתי טוב להם ומתי לא. יש שיקראו לזה אינטואציה אמהית. אני חושבת שזה בעיקר היכרות עמוקה עם כל מיני ניואנסים התנהגותיים שלהם.

כשרשמתי את הקטנה שלי לגן לשנה הנוכחית, לא אהבתי את מנהלת הגן, אבל שמעתי על הגן כל כך הרבה המלצות, שזה שכנע אותי. אמרו לי שמנהלת הגן אכן בלתי נסבלת, אבל שיש לה מגע מינימלי עם הילדים ושהיא מנהלת את הגן באופן נפלא, רוכשת ציוד מצוין, משקיעה בבטיחות, מחזיקה קצר את הצוות ומעסיקה גננות נהדרות. בהסתמך על ההמלצות האלה ועל כך שהגן קרוב לבית ופתוח בשעות נוחות, החלטתי לשלוח לשם את הקטנה. בדיעבד מסתבר שהייתי צריכה להקשיב לתחושת הבטן הראשונית שלי. המקום אולי מנוהל נפלא, אבל אין לו נשמה. הגן היה חסר חום וחסר חיים. בכל  6 הימים ששמתי שם את הילדה לא ראיתי חיבוק או ליטוף או מגע של חיבה בין הגננות לבין הילדים האחרים. הגן שידר לי קור, סדר וניקיון. ואני אוהבת דווקא גנים שמשדרים חום, בלגן מאורגן, ליכלוך של יצירה ופעילות ושמחת חיים.

אחרי 5 ימים בגן התחלתי לחפש אופציה אחרת. ביום בשישי הוצאתי אותה מהגן. יש שיאמרו שזה מוקדם מדי. כשניסיון של 4 ילדים מאחורי, אני חושבת שאני יכולה לקבוע במהירות מתי מקום מסוים לא מתאים ולא יתאים לבת שלי. וזה לא עניין של צורך להתרגל למסגרת מסוימת. כל ילד מתרגל בסופו של דבר, גם למסגרת הגרועה ביותר. אבל הוא לא מתרגל כי טוב לו שם. הוא מתרגל כי הוא לומד שאין טעם להמשיך ולבכות, כי אף אחד לא יציל אותו מהגן הזה. זו התרגלות של יאוש. לא התרגלות של הנאה. אני לא רוצה שהבת שלי תתרגל ככה לגן. כשגן מסוים טוב לילד, הוא לא צריך שבועיים כדי להתאקלם. ההתאקלמות באה בקלות.

כשהייתי אמא צעירה עשיתי המון טעויות. גם היום אני טועה. ההבדל הוא במהירות שבה אני מתקנת את הטעויות. כאמא צעירה לא הייתי בטוחה מספיק בעצמי ולקח לי זמן רב להבין שטעיתי ולתקן. היום הרבה יותר קל לי לאתר שטעיתי והרבה יותר פשוט לי לחתוך דברים ולתקן טעויות. היום גם קל לי לסנן מניפולציות רגשיות שגננות ומטפלות מפעילות על הורים. אני מצליחה לראות מעבר למניפולציה את הרצונות והצרכים של הילד שלי ולא את מה שהגננת מנסה לשכנע אותי שהם הרצונות והצרכים של הילד.

קשיי פרידה

הרבה יותר קל להחליט שלא רוצים עוד ילדים, מאשר למסור בפועל את כל מה שקשור לנוכחות של תינוק בבית. כל חודש מביא איתו חפץ חדש שכבר אין בו שימוש ושגם ככל הנראה לא יהיה בו שימוש בעתיד. כל חודש אני צריכה להתעמת מחדש עם ההחלטה שלא להביא עוד ילדים, ולהחליט האם באמת למסור את עריסת התינוק? את הבגדים שכבר קטנים? את מיטת התינוק? את הסל-קל? את כסא האוכל?

שלמה ככל שאהיה עם ההחלטה, עדיין המחסן שלי מלא בחפצי תינוקות שקשה לי להפרד מהם.

משהו בקונספט של חופשות משפחתיות לא עובד טוב בשבילי. במקום לחזור לשיגרה רעננה לאחר מנוחה, אני חוזרת לשיגרה מרוטה ומותשת. תמיד תהיה המריבה באוטו  והצרחות של לפחות חצי מהילדים (כולל האיום המטופש להשאיר אחד מהם על הכביש, או האיום האהוב עלי: לסדר כיסא לאחד מהם על הגג של האוטו), תמיד יהיה החיפוש המתיש אחר מסעדה כשרה בצפון (חיפה הכי גרועה!) ולאחריו הוויכוח המעצבן אם אנחנו רוצים בשרי או חלבי (למען השם, כבר מצאנו מסעדה כשרה, בואו נשב ונאכל, זה לא הזמן להיות בררנים), תמיד תהיה מריבה על השלט של הטלוויזיה (לא נסענו 60 ק"מ כדי שתוכלו לראות ב-YES את אותן תכניות שיש בבית, וזאת לא טרגדיה אם אין ערוץ לוגי בצימר) ותמיד יהיו הקיטורים על המסלול שבחרנו (אמא, הלכנו יותר ממה שיש ללכת או שיש ללכת יותר ממה שהלכנו?).

אבל אני מודה שהחופשה הפעם התעלתה על עצמה. דחסנו 5 משפחות (22 ילדים בסה"כ) לתוך וילה אחת עם 5 חדרי שינה, 4 שירותים ו-2 חדרי אמבטיה. אז נכון שהייתה בריכה שהילדים שרצו בה כמעט כל החופשה, והיה ג'קוזי ענק ושולחן סנוקר, אבל עדיין זה היה אחד הצימרים הפחות מוצלחים שהייתי בו. החיכוך עם בני המשפחה היה הדוק מדי ועל גבול הבלתי נסבל. הסלטה שלי בסוף החופשה הייתה אקורד סיום ראוי לחופשה לחלוטין לא מוצלחת.

כשחזרנו הביתה, קצת אחרי שסיימתי לחבק את המיטה שלי, הודעתי לבעלי שאני חייבת חופשה. בלי הילדים. לא מעניין אותי איפה. העיקר שלא אצטרך לבשל או להכין סנדוויצי'ם, לא אצטרך לתפקד כצוות הווי* ובידור, לא אצטרך לעמוד בלו"ז, לא אצטרך לקום לצלילי שעון מעורר ולא אצטרך לחכות בתור לפני שאני נכנסת למקלחת או לשירותים.

בכל מקרה, החופש הגדול עוד מעט נגמר. אני כבר מתחילה להריח את השיגרה. היא ממש קרובה, שכמעט אפשר לגעת בה. כדי לזרזר את בואה, אני אלך מחר לקנות לילדים ספרים ומחברות לשנה הבאה. אולי כשהם יהיו מסודרים יפה יפה על המדף (הספרים והמחברות. לא הילדים. הם עדיין קשורים לגג של האוטו), אני אאמין שיום אחד החופש הארוך הזה יגמר, והילדים שלי ימצאו לעצמם מטרה בחיים שתהיה קצת יותר מורכבת מהשאיפה לראות את כול הפרקים של "פיניאס ופרב" או "בוב ספוג" בפעם ה-20.

* קיבלנו מייל מהקייטנה של הבנים. כותרת המייל הייתה: תמונות מהוואי הקייטנה. חיפשתי תמונה של הבנים שלי עם חצאית הולה, אבל לא מצאתי.

אגב, זאת לא הייתה טעות מקרית, כי היא חזרה על עצמה ב-3 מיילים לפחות.

אני מודה שקשה לי להבין מה מניע אנשים לבזבז כל כך הרבה כסף על אירוע שב-1 מתוך 4 מקרים מסתיים בלא כלום. אם מישהו היה אמור לעשות אירוע בכל חתונה של בני זוג זו גילדת עורכי הדין לענייני משפחה. עבורם כל חתונה (או ליתר דיוק, 1 מ-4) היא סיבה מצויינת למסיבה*. אבל בכל זאת אנשים מתעקשים לעשות אירוע, ולא חוסכים שקל על עיצוב השולחנות, עיצוב החופה, עיצוב התאורה, עיצוב אורקולי, עיצוב מוסיקלי וכמובן גם אוכל. יש אנשים שיוצאים מהסטנדרט ומתאמצים גם להרביץ כניסה מרשימה. הזוג נכנס על אופנוע והרב על סוס או להפך. הזוג יורד ממסוק והרב משוגר מלוע תותח שממוקם ליד סלון הכלות  או להפך. בכל חגיגת בזבוז הכספים הזאת הזוג (וככל הנראה גם הצד שאמור להיות הצד השפוי במשוואה: ההורים) שוכחים שרוב המוזמנים הגיעו לשם כי הם חייבים ולא כי הם באמת רוצים להיות שם. הם חייבים להגיע כי הם קיבלו הזמנה, ואם הם לא יבואו הם יעליבו את הזוג או יתרה מזאת: יחשבו לסוציומטים. ואף אחד לא רוצה לצאת סומיומט.

הצלחתי למצוא את נוסחת הקסם הפולנית לאיך להשתתף באירוע מבלי בעצם להיות בו. אני מודיעה מראש שבשל <הכנס תירוץ כלשהו שישמע מספיק אמין> לא אוכל לצערי להיות נוכחת בכל האירוע, אבל אשתדל להגיע לפחות לחופה ולקבלת הפנים. ככה אני לא מתחייבת לבוא וגם לא מעמידה את המזמינים במצב לא נעים שבו הם שילמו על מנה עבורי אבל בסוף לא באתי. אם מצליח לי לבוא, אני מרוויחה את הבופה (שביננו הוא החלק הכי שווה בחתונה), מתנשקת עם אלה שהזמינו אותי לחתונה ומנסה גם להצטלם (שיהיה תיעוד, אם במקרה הם מבולבלים מדי מהתרגשות), מזילה דמעה בחופה, והכי חשוב: נותנת צ'ק ונכנסת לרשימת ה-"אנשים שנתנו לנו מתנה סבירה". ככה הרווחתי מכל העולמות. אכלתי את הבופה וגם השארתי אותו שלם.

סוד ההצלחה הוא להתחפף מהאירוע תוך שעה מרגע הכניסה. הבעיה היא שלא תמיד זה עובד כ"כ טוב. לדוגמה, בחתונה שבה הייתי אתמול, שעה אחרי שנישקתי את אם הכלה ולחצתי את היד לאבי הכלה עדיין לא החלה החופה. הספקתי לעשות 2 סיבובים שלמים על הבופה, כולל לעמוד בתור לקבבונים ולזרוק מבט מזלזל לכיוון הפיצות נטולות הגבינה, והחתן והכלה עדיין לא עמדו על הבמה ואמרו זה לזו i do.  סלחו לי על הגזענות הקלה, אבל מכיוון שהיה מדובר בחתונה של תימנים בעלי נטיה מסורתית-חילונית, הבנתי שאני בבעיה. בחתונה כזו, אם לא רואים סימנים לקיומם של החתן והכלה במהלך השעה הראשונה של האירוע (שנמדדת מהשעה הכי מאוחרת שצויינה בהזמנה), סימן שהחתן והכלה מתכוונים להגיע רק בסוף הערב, אחרי שלכולם כבר יש יבלות ברגליים ואחרי שבבופה נגמרו אפילו הפיצות המגעילות בלי הגבינה. מצאתי את עצמי תקועה לבדי (לבעל יש את התירוץ המושלם: שנת אבל) בחתונה שמיציתי כבר את הבופה שלה ויש לי עכשיו לפחות עוד שעה וחצי להעביר בסמול טוק עם האדם היחיד שאני מכירה באולם (שהוא אגב אדם מאוד נחמד , אבל ההיכרות בינינו מעולם לא עלתה מעבר לרמה של "שלום-שלום", וכבר הספקנו למצות את כל נושאי השיחה האפשריים בשעה האחרונה, למעט שיחה על מזג האוויר).

לאחר ששקלתי את כל האופציות העומדות בפני, כולל חישוב הסתברויות לכל אחד מהמשתנים (כן, אני לומדת למבחן בסטטיסטיקה), הגעתי למסקנה שאין מנוס מלבד המנוס (משחק מילים הורס שמגיע לרמת הבדיחות של אבשלום קור). הבעיה היא שאֶם הכלה עומדת בכניסה לגן האירועים ובודקת בעיני נץ מי נכנס ומי יוצא. אם אצא לפני החופה, היא תיעלב. ניסיתי לחפש יציאה אחורית, אבל לא ראיתי אחת כזו. שביל הבריחה היחיד היה שביל הכניסה שעליו מתצפתת האם. פתאום צצה לה הזדמנות: ראש העיר נכנס לאירוע, וקהל רב של אנשים כירכר סביבו בזמן שהוא לחץ את היד למארחים. ניצלתי את ההמולה כדי לחמוק. נראה לי שאם הכלה הספיק לזרוק בי מבט מאשים, אבל מה לעשות, אין לי זמן לחכות עד שהחתן והכלה ירדו בסנפלינג מגג המרכז המסחרי הסמוך ואז יוטסו באמצעות רוגטקה היישר לחופה.

____________________________________________________

*אגב, כשניסיתי לחפש בגוגל סטטיסטיקות מדוייקות לעניין אחוזי הגירושים, מצאתי שעיקר המאמרים בנושא מופיעים באתרי ייעוץ משפטי של עו"ד לענייני משפחה. קראתם את הסטטיסטיקה? רוצים להיות חלק ממנה? פנו אלינו לייעוץ משפטי.

זה היה מוזר מאוד לראות את הבית שלי דרך עיניים של מישהו זר. כשחיים בבית מתרגלים לסדר ולבלגן שלו. מתרגלים לזה שיש בחדר שינה כסא בלגן שעליו כל הבגדים של השבוע, מתרגלים לזה שבחדר של הקטנה יש עריסה שמתפקדת ככלוב צעצועים, מתרגלים לכתם הרטיבות שעל הקיר (שהשכנים מלמעלה הבטיחו שהביטוח שלהם יתקן), מתרגלים לקיר המקושקש שהקטנה עיצבה ברגע של יצירתיות מוגזמת. העין למתרגלת לכל הפגמים הקטנים (והגדולים) האלה ולומדת לסנן אותם. בעיני הבית יכול להראות מסודר גם אם עדיין יש בגדים על כסא הבלגן וגם אם העריסה עדיין מלאה בצעצועים ומכערת את החדר. אבל כשמישהו זר פתאום נכנס אלי הביתה עם דף ועט ומתחיל לרשום את מפרט הדירה, פתאום הבלגן והעזובה צועקים לעין. אני מנסה למכור לו את שבירת הקיר שעשינו בכניסה למטבח, אבל הוא מסתכל דווקא על הבלטות הפשוטות (שאיכשהו במטבח נראות הכי גרוע, ולא משנה כמה שאשטוף אותן). אני מנסה למכור לו את התריס שהחלפנו בסלון, אבל הוא מסתכל דווקא כל המזגן ושואל למה לא עשינו מיני-מרכזי. אני מנסה למכור לו את דלת המקלחון שהוספנו, אבל הוא מסתכל דווקא על כתם הרטיבות. הליכה בעקבותיו של השמאי בין פינות החמד של הבית, גרמה לי לראות שהבית שלי הוא בסך הכל חורבה. לא פינה ובטח שלא חמד. חורבה ששווה הרבה פחות מכמה שחשבנו.

מכל החסרונות של הבית הזה (יש המון, אבל כסא הבלגן דווקא לא נמצא ברשימה) החיסרון הכי גדול בעיני הוא העדרו של חדר משלי. כמו פמיניסטית משופמת משנות ה-60 אני ממלמלת כמעט כל ערב את המנטרה: אני זקוקה לחדר משלי! אני זקוקה לחדר משלי! איך מישהו מצפה שאצליח ללמוד למבחן בסטטיסטיקה כשאני יושבת על שולחן בפינת האוכל בואכה הסלון, 4 ילדים מכרכרים סביבי, כשאחת ממש מתעקשת לנסות להוציא את המקשים של המחשב שלי מהמקום, שניים אחרים מתגוששים ביניהם (כמו תמיד) בסגנון יווני-רומי משוכלל (שזה אומר שהם הוסיפו להתגוששות היוונית-רומית הקלסית גם משיכות שיער, בוקסים ויריקות) ואחת רואה בקולי קולות שלל סדרות מערוץ דיסני, שאם לומר את האמת, כולן נראות לי זהות. אני רוצה חדר עבודה משלי. עם שולחן וכסא אורטופדי ומדף להניח עליו את הספרים שלי וגם דלת שאפשר לסגור.

מיד אחרי החתונה גרנו באיזה צריף (היום קוראים לזה קרווילה) שעמד בחצר המשק של סבא וסבתא שלי. הצריף הזה היה בן 25 וגם נראה בהתאם. ועדיין, למרות שהצריף היה במצב התפוררות מתקדם, הצלחנו להפוך אותו למקום ביתי וחמים. הייתה לנו שם פינת עבודה כפולה (עם שולחן בשבילי ושולחן בשבילו) והייתה לי ספה שנהניתי לרבוץ עליה כשהרגלים שלי מוגבהות והראש שלי לא חושב על כלום. היום, כשהבית שלי מלא בילדים ומעוצב בעיצוב אקלקטי (שזו דרך יפה לומר שיש בו גבב רהיטים מפה ומשם בלי שום קשר בין אחד לשני או בכלל) אני מאוד מאוד מתגעגעת לאותה פינת עבודה ולאותה ספה ישנה.

הבן היקר שלי לא ממש מפנים את מהפכת המידע והטכנולוגיה שמתרחשת מסביבו בערך מאז שנולד. במקום לאתר מידע באינטרנט הוא מעדיף לשאול אותי. יוצא לי לקרוא ביומים האחרונים כמה מאמרים על מגמות עתידיות בחיפוש מידע, ואני חייבת לציין שהבן שלי עלה על המקורית שבהן: במקום להתאמץ ולהקליד בקשת חיפוש תוך שאיפה לאתר את מילות החיפוש הנכונות, הוא פשוט מקצר הליכים ושואל ישירות את מנוע החיפוש שלו כל מה שהוא רוצה. ורצוי כשמנוע החיפוש נמצא בזמן נהיגה, כי אז הוא קהל שבוי שאין לו לאן לברוח. הבעיה העיקרית במנוע החיפוש הנהדר שהבן שלי אילתר היא שיכולת הזכרון שלו נפגמת עם השנים ועם העייפות, אבל בעיקר שכמות המידע שהוא מכיל היא – וסליחה על ההמעטה בערך עצמי – אפסית למדי. מה לעשות, אני לא יודעת להגדיר במדויק מה זה אטום (החלקיק הקטן ביותר של החומר?), מהם מים כבדים (משהו שקשור לפצצה גרעינית) ומה הסימון הכימי שלהם (אני יודעת את הסימון הכימי של מים רגילים, זה עוזר?). אני גם לא יודעת באיזו שנה חיו האמוראים, האם רבי שמעון בר יוחאי היה לפניהם או אחריהם והאם חנוכה היה לפני או אחרי.

מכיון שבשאלות של ידע כללי אני כישלון מוחלט, אני משתדלת לענות לו על שאלות ה-"איך אומרים את זה באנגלית", למרות שהן ממש ממש מעצבנות אותי. לפעמים נדמה לי שהוא לא שואל אותי את השאלות האלה כדי באמת לדעת אלה סתם כדי לראות כמה מילים הוא יצליח להוציא ממני לפני שאתעצבן לגמרי או לפני שאתקע ולא אצליח לענות. השבוע הוא הצליח להפיל אותי על השאלה הראשונה, כששאל איך אומרים באנגלית "לפרגן". יש בכלל מילה כזאת באנגלית? אני יודעת שהם טובים בלפרגן, אבל איך הם קוראים לזה? בלי להתבלבל הרבה מיד עניתי לו את התשובה המתבקשת והמדוייקת ביותר שיכולתי למצוא: לפרגן באנגלית זה לפרגניישן. ועכשיו שינסה להוכיח שזה לא נכון!

אגב, הפוסט הזה בכלל היה אמור לעסוק בקושי שלי לפרגן לאחרים, אבל יצא שסטיתי מהנושא. לא נורא. תפרגנו לי.

__________________________________________________________

כמה זוטות:

1. יש תיבת הרשמה לבלוג. אתם יכולים להזין את המייל ולקבל דרכו עידכונים.

2. משרדים ממשלתיים שמזלזלים בזמן של אנשים הם הכי מעצבנים.

3. בעצם גם אנשים שחותכים אותך מהצד בפקקים, כי הם בטוחים שהם ממהרים יותר ממך.

4. אני רוצה לעבוד בשגרירות ויאטנם בישראל. הם כל היום משחקים פינג-פונג. לחילופין אתם מכירים איזו שגרירות שמעריכה אנשים שמשחקים כל היום  בפארמויל?

כשדתיים חוצים כביש באור אדום או עושים כל מעשה לא חוקי או לא מוסרי אחר, לא מסתכלים עליהם כאינדבדואל אלא מסתכלים עליהם כקולקטיב. במקום שיגידו: "הילדה הבלונדינית המטומטמת הזאת חצתה ברמזור אדום", יגידו: "תסתכלו על הדתיים האלה. הם מלמדים את הילדים שלהם לחצות ברמזור אדום". ידעתי שכשאני חוצה כביש באור אדום או עושה כל מעשה רע אחר זה חילול השם.

הפחד הזה ממה שיגידו גרם לי במשך שנים להרגיש כנציגה של הציבור הדתי. הוא גרם לי להסביר ולדברר מעשים של הציבור הדתי, גם אם לא הסכמתי איתם. הוא גרם לי לנסות לשכנע אנשים שהיהדות היא דת נהדרת וקלה לתפעול, שהמצוות הן הגיוניות, חברתיות ושיוויוניות (גם אם במבט ראשון הן לא נראות כאלה) ושהדתיים הם אנשים נפלאים נחמדים ומוסריים. אבל הכי גרוע: הוא גרם לי להיות נחמדה לאנשים שעושים הכללות ולא רואים אדם כעומד בפני עצמו אלא חושבים שהוא והציבור שאליו הוא משתייך אחד הם.

לקח לי זמן להשתחרר ולהבין שאני לא חייבת לשאת את הציבור הדתי על גבי, ושאף אחד לא מינה אותי לנציגת הציבור הדתי ולנציגת אלוהים על פני האדמה. כן, יש מצוות מוזרות ביהדות. כן, אני מקיימת אותן למרות שהן מוזרות. למה? כי ככה. כן בתנ"ך כתוב ככה, אבל במציאות זה אחרת. למה? לא יודעת, לא התעמקתי, לא למדתי . כן יש דתיים שעושים מעשים לא חוקיים. נו אז? מה בדיוק אתה רוצה ממני?

מעבר לזה, לקח לי זמן להבין ש"חילול השם" הוא מושג גמיש שכל אחד משתמש בו לפי האינטרסים שלו. מה שבעיני גורם לביזוי היהדות והמאמינים בה' זה לא בהכרח מה שבעיני אחרים גורם לביזוי היהדות והמאמינים. ויתרה מזאת, מה שבעיני נתפס כמבזה וכמחלל השם, בעיני אחרים נתפס כאקט של קידוש השם. אנשים משתמשים במושג הזה לפי נוחותם האישית. כשמעשה כלשהו לא מוצא חן בעיניהם, הם יטענו שמדובר בחילול השם, אבל כשהם רוצים להצדיק מעשה שנוי במחלוקת שהם עשו, הם יטענו בלהט לקידוש השם.

נזכרתי בכל זה כשראיתי את הרב שמעון רוזנברג (סבא של מוישי) מחב"ד מדליק משואה בערב יום העצמאות לתפארת מדינת ארץ ישראל. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה: "איזה חילול השם", אבל מתברר שהרב רוזנברג דווקא סבר שזה קידוש השם. הציבור החרדי, לעומת זאת, התלבט עוד לפני הדלקת המשואה האם להדליק את המשואה יהיה קידוש השם או חילול השם או לחלופין האם ביטול הדלקת המשואה יהווה חילול השם או קידוש השם. למרבה המזל, אחיו של גלעד שליט וקרן פלס נתנו לאנשים מספיק נושאי שיחה לדון בהם, כך שהמחווה של הרב רוזנברג למלך המשיח והקדשת המשואה למדינת ארץ ישראל לא עלו לדיון ולא חוללו סערה, וכך לא הביאו לא לקידוש השם ולא לחילול השם, אלא סתם להתעלמות מהשם.

_____________________________________________________

כמה זוטות לסיום:

א. אל תתכננו שום דבר לשבוע הבא. העולם ככל הנראה יחרב.

ב. אתם לא תאמינו כמה עונג יכול לק בצבע ירוק תפוח להסב לי.

התעוררתי כולי חדורת שליחות, רק כדי לגלות שאני לא זוכרת כלום ממה שסבא שלי אמר לי בחלום, למעט איזו עצה שהוא נתן לי בקשר לגידול בננות. או שאולי העצה הייתה קשורה לקילוף בננות? או שבעצם הוא לא אמר כלום לגבי בננות אלא רק החזיק אחת ביד? אני באמת לא זוכרת מה היה שם, אבל אני די בטוחה שסבא שלי לא הטריח את עצמו מעולם האמת רק כדי ללמד אותי איך לקלף (או לגדל) בננה.

שלשום סבתא שלי בא לבקר אותי בחלום. שוב הייתי בבית הישן של  ההורים שלי (מעניין למה דווקא שם כל המתים בוחרים לפגוש אותי?). כיביתי נרות נשמה ענקיים שעמדו על השיש במטבח, וכשהסתובבתי לאחור ראיתי את סבתא שלי יושבת על הכיסא שליד הפסנתר. חיבקתי אותה מרוב שימחה ומיד התחלנו לדבר. ניהלנו שיחה ארוכה, שבמהלכה היא כמובן העבירה דרכי מסרים לאנשים אחרים.

אם  למישהו היה ספק, כשהתעוררתי לא זכרתי כלום.

____________________________________________________

אין לי מושג למה המתים בוחרים לבקר דווקא אותי, ולמה הם מנסים דווקא דרכי להעביר מסרים לאחרים. אני מניחה שנדרש איזה מאמץ מצדם כדי להגיע מהעולם הבא לעולם הזה, והם מבזבזים אותו על בחורה עם אנרגיות רוחניות ששואפות לאפס.

דיבורים על אנרגיות ורוחניות תמיד התישו אותי, אבל גילתי שיש בתחום הזה כסף, והרבה. גיליתיגם  שיש מספיק פראיירים שמוכנים לשלם לכל מי שמכריז על עצמו כעל בעל כוחות רוחניים אפילו אם הוא לא הוכיח את עצמו ככזה.

קצת לפני בת המצווה של מס' 1 החלטנו לקפוץ לרח' רבי עקיבא בבני-ברק כדי לחפש לה בגדים (טעות גדולה, אגב, אבל זה לא קשור לפוסט). לאחר סיבוב מתיש בשלל חנויות שהציגו את אותם הבגדים שיש גם בחנויות ליד הבית, נכנסנו סוף-סוף לחנות בגדי מעצבים שהמבחר שלה היה קצת יותר מגוון ומעניין. הילדה בחרה שמלה למדוד, וכשעזרתי לה להוריד את סווצ'ר הפליז שלבשה נטענתי כמובן בחשמל סטטי וחישמלתי אותה ואת עצמי. שתינו קפצנו וצרחנו: "אייי" אל מול עיניה המשתאות של המוכרת, שדרשה לדעת מה קרה. הסברתי לה שחישמלתי בטעות את הילדה. המוכרת פערה פה והסתכלה בי במבט מעריץ: "יש לך חשמל בידיים?" היא שאלה.

"בטח, במזג אוויר יבש אני כולי מלאת חשמל. ולפעמים כשאני נוגעת במתכת גם יוצאים לי ניצוצות מהיד. זה מגניב, אבל כואב לאללה".

"אז למה את לא עושה עם זה משהו?"

"כמו מה? אין מה לעשות עם זה חוץ מלהמנע מנעליים עם סוליית גומי ולמרוח הרבה קרם לחות על הידיים"

"אבל את יכולה לרפא אנשים בחשמל" הכריזה המוכרת תוך שהיא מסתכלת עלי בדיוק באותו מבט שאמא שלי הסתכלה עלי כשאמרתי לה שאני לא רוצה להיות עורכת דין (מבט ה:"את מבזבזת את החיים שלך על כלום").

"אבל זה לא חשמל מרפא. זה בסך הכל חשמל סטטי. זו תופעה ידועה" ניסיתי להסביר למוכרת, אבל היא התעקשה לא לקלוט והתעקשה ליידע אותי שיש לי יכולות אנרגטיות מדהימות ושאני צריכה לרפא איתן אנשים.

השמלה לא ישבה יפה על הילדה, והמוכרת התחילה להראות לי מוזרה מדי, אז מיהרנו לברוח מהחנות, אבל בדרך חזרה הביתה חשבתי לעצמי כמה קל היה לפתוח קריירה חדשה כהילרית בחשמל. נראה לי שאם הייתי מתעקשת עוד קצת (ומחככת את ידי בסווצ'ר של הילדה) הייתי מצליחה לשכנע את המוכרת לתת לנו בחינם את השמלה (שעלתה, אגב, 500 ש"ח) תמורת טיפול חשמל. נו טוב… תמיד הייתי טובה בהחמצת הזדמנויות תעסוקתיות ובבזבוז הפוטנציאל שלי.

יכולתי להשאיר את הבלוג שומם וריק ללא פוסט פתיחה, אבל לדעתי זה היה עלוב הרבה יותר מאשר לכתוב פוסט פתיחה דלוח ובלתי מושך בעליל.

אין לי הצהרת כוונות לבלוג הזה. במשך למעלה מ-5 שנים כתבתי בלוג תחת כינוי אנונימי. החלטתי לנסות להסיר את מעטה החשאיות ולעשות לעצמי סוג של אאוטינג. אני לא יודעת כמה ארגיש חופשיה לכתוב על מה שבאמת מעניין, אבל מכיוון שבינתיים רק אני ואני פה, זה לא ממש משנה.

קצת עלי:

אישה, אמא ל-4 ילדים מאתגרים (כל אחד מסיבותיו הוא), מאמינה באלוהים, הגדרה חברתית: דתיה לאומית, נשואה לאיש טוב, עובדת? נניח, לומדת, בת 38 אבל מרגישה צעירה בהרבה, אופטימית שרואה שחורות או לחילופין פסימית שחושבת שלמרות הכל ואחרי שהכל יסתבך ולא יצליח בסוף בסוף דווקא יהיה טוב.